מה זה אומר להיות יהודי היום? – Rabbi Josh Weinberg – Yom Kippur 5785 – Sermon for Israelis in Brooklyn
מה זה אומר להיות יהודי היום?
“קשה להיות יהודי”. זה הביטוי המפורסם שהמשורר היהודי שלום עליכם כתב עליו מחזה (או ביידיש: ” שווער צו זייַן א ייִד”) בראשית המאה הקודמת. בתקופתו של שלום עליכם, באמת היה קשה. היה ניתן להאמין שלפעמים מבחינת העולם ראשו של היהודי עדיין מונח מתחת למאכלת רק מעצם היותו יהודי. והיום, כשמסתובבים בעולם אחרי 76 שנים עם מדינה משלנו, אפשר להגיד שאפילו עוד יותר קשה. ציינו עכשיו שנה לטבח הנורא שבוצע, בעיני, לא בגלל מדיניות מסויימת, ולא בגלל משהו שעשינו אלא בכלל קיומנו והיותנו מי שאנחנו. וכשמסתובבים כאן בניו יורק, ניתן מדי פעם לקבל את התחושה שאנחנו אשמים ושמגיע לנו הגורל הנורא מכל.
נזכרתי בביטוי הזה לפני כמה ימים, כשעליתי במדרגות והצצתי אל פני השטח ביציאה מהעולם התת קרקעי של הרכבת התחתית. ישר קלטתי אותם. שני גברים צעירים, לבושים בחליפות שחורות וחולצות לבנות, חושבי פדורות שחורות על ראשם. הם חייכו כשראו אותי מתקרב. זה לא המפגש הראשון שלי איתם כמובן, וכבר ציפיתי לשאלתם הידועה. “סליחה,” הם אמרו, “האם במקרה אתה יהודי?” כמובן, שיש לי תפריט של תשובות מוכנות מראש (כגון, “כן בטח, אבל אישתי מניחה את התפילין אצלנו במשפחה,” או “כן ותגידו לי אם אתם צריכים מקום לשבת…”)
השאלה היא, על פניו, שאלה פשוטה של כן או לא, אבל ברגע הזה, התשובה הרבה יותר עמוקה. חלקנו נענה “לא” רק כדי להימנע מהשיחה. חלקנו נעצור נניח תפילין, נשמע שופר, ננער את הלולב או ניקח נרות שבת. וחלקנו נתרחק ונומר, “כן, כמובן, אני יהודי, אבל אני לא ממש בטוח מה זה אומר. במיוחד מה זה אומר עכשיו?”
אז, היום ברגע הקדוש הזה אחרי אחת השנים הגרועות והקטלניות ביותר בהיסטוריה של עמנו, הבה נשאל: מה זה אומר להיות יהודי?
אני אתחיל אולי בפורמולה עתיקה לפיה להיות יהודי זה להיאבק עם שלוש מערכות יחסים קדושות: עם אלוהים, עם התורה, ועם ישראל (שלפי המסורת אומרים “ישראל אורייתא קודשה בריך הוא חד הוא”).
אני אתחיל עם אלוהים. כשפרסמתי את המניין הזה, חבר ניגש אלי בקפה שליד הבית ספר של הבנות, ואמר שהוא ראה את הפוסט, אבל הוא היה נראה קצת מוטרד. “מה?” שאלתי אותו. “טוב, אז איך אתה יכול להתפלל השנה? אחרי אירועי השנה אני לא יכול לבוא להתפלל.” שאלה-שאלה. חשבתי כמה דקות, ועניתי, “אני מבין אותך, ומצד שני, איך אפשר שלא? איך אפשר שלא נבוא כקהילה לבטא את הכעס, לזעוק לשמים, ולהגיד כמה אנחנו כועסים?” להיות במערכת יחסים עם אלוהים זה כולל גם לכעוס, ולפעמים אפילו להזכיר לאלוהים שאנחנו מפקפקים בקיומו!
חברה טובה שלי, הרבה גלית כהן-קדם, שהיא הרבה הרפורמית הראשית של העיר חולון, ביטאה את זה כך:
“השנה, כמו אחרי חורבן שני, או האינקוויזיציה, גירוש ספרד או השואה,
אלהים צריך לבקש מאתנו מחילה.
ראה, אני מתפללת אליו/ה, תביני,
זאת האפשרות הסבירה היחידה להמשיך את השיחה בינינו. לעכל את חווית הנטישה לצרוח מול הסתר הפנים, להתעקש להמשיך את הדיאלוג עם האינסוף שקרוי אלהים. “קל”, אמר לי חבר מתוק, “הוא פשוט לא קיים”.
אבל בביטולו, זעקתי, אנו מבטלים את התקווה שצלם האלהים באדם יתגבר כארי על השנאה. האימה. הנקמה. הייאוש. ביטול קיומו של האל משמעו ביטול הנשמה היתרה האנושית.
אינני יכולה לחיות בעולם נטול אלהים. נטול משמעות. הנפש לא תסכים לבחור בחיים ללא האמונה שיש, ברבות הזמן ומעל לכל, חלופה לכאוס הרנדומלי, לתיאוריות הקונספירציה. אני זקוקה להבנה שאין לנו יכולת להבין אלא חֶלֶק קָטָן מִתַּצְרֵף הַקִּיּוּם. וזה מקומנו. כחרס הנשבר שחוזר למקור, לאדמה, מתפורר, אך האינסוף מפיח באפנו בריאה מחדש, נשמת חיים.”
מערכת היחסים עם אלוהים היא מורכבת, אך חשובה בעיני, ובכלל זה דחייתו. אחרי שנה שכזו אני מוצא את עצמי חוזר לשאולות התיאולוגיות הכי בסיסיות של החיים של הצדיק ורע לו. זו שאלת השאלות ומזכיר את הדמות התנ”כית איוב ואת הדמות העכשיווית של וויויאן סילבר ושל כל קורבנות ה- 7 באוקטובר שנספו כקורבנות הרוע בעולם. יכול להיות מאוד שלחב”דניק שאני פוגש ברחוב יש תשובות אחרות. הוא מרגיש מחויב ומצווה מאלוהים לקיים מצוות ולחיות את חייו על פי תוכנית מסוימת. אני בתור יהודי ליברלי לא רואה את זה כך בכלל. ולא יכול להאמין באלוהים שמתיר את הזוועות שראינו במו עינינו ושמסתובבים ברשתות מתצלומי ה-GOPRO וכד’. אני מתחבר למילותיו של המשורר החילוני שאול טשרניחובסקי שכתב:
“כִּי עוֹד נַפְשִׁי דְּרוֹר שׁוֹאֶפֶת, לֹא מְכַרְתִּיהָ לְעֵגֶל-פָּז, כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם, גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז.”
אני מתחבר לרעיון שהאדם נברא בצלם אלוהים (בין אם היא קיימת או לא), ושעלינו לבוא לכאן כיהודים ביום הקדוש שלנו ולצעוק אל השמים, להכות את חזינו ולהסתכל אחת אל השני ולראות את האלוהים בתוכינו.
חלק מלהיות יהודי, זה להיאבק עם האל…
“וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל.” (בראישת לב:כט)
אבל הקיום היהודי, לא רק מבוסס על מערכת יחסים עם האל…
בשנת 1956, לרגל יום עצמאותה ה-8 של מדינת ישראל, נשא הרב יוסף סולבייצ’יק, מגדולי רבני ארה”ב של המאה ה-20, נאום מפורסם (שלאחר מכן הפך לספר בשם קול דודי דופק). הרב, כפי שהיה ידוע, סיכם את כל הקיום היהודי לשני בריתות – ברית גורל וברית יעוד. גורל דהיינו, כל מה קורה לנו, ויעוד, הנעשה על ידינו.
ברית גורל, הסביר, הייתה הברית שמתמצאת במצרים ושמשקפת את החוויה המכוננת והמשותפת של היותנו עבדים במצרים. במצרים עולה עדת/בני ישראל לדרגה ולקטגוריה של “עם”. הרב סולובייצ’יק מגדיר את המילה “עַם” כ”ביחד” – המילה העברית “עִם”. זהו פירוש אטימולוגי, לפיו המילה העברית ” עַם” מצביעה על האחדות בין אחים, ומה שהיה עבור אברהם ייעודו של הפרט, הפך כעת לגורלה של אומה. הרב יחס את הברית כולה לפסוק אחד מהתורה:
וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. (שמות פרק ו:ז)
היותנו “עם” אומר שלכולנו חלק מגורל מאוחד המחבר את כל הקבוצות בעם על כל חלקיו ושבטיו, ושהגורל אינו מבחין בין מעמד אחד למשנהו או בין פרט אחד למשנהו. הוא אינו מבחין בין אצילים לאיכרים, בין עשירים לעניים, בין הנסיך לבוש בגדי המלכות לקבצן מקבץ נדבות מדלת לדלת, בין יהודי דתי ליהודי שאינו רואה את עצמו כדתי. למרות שאנו מדברים שפע של שפות, למרות שאנו תושבי מדינות שונות, גם אם המראה שלנו שונה, למרות שאנו חיים בתנאים כלכליים ובתנאי חיים שונים, אנו חולקים גורל משותף. כשיהודי מוכה במערה, בטחונו של היהודי העומד בחצרות מלכים מאוים.
בנוסף לברית הגורל שלנו, סולובייצ’יק לימד שיש לנו ברית יעוד. דווקא את זה, הוא (הרב סולובייצ’ק) קבע זאת למרגלות הר סיני כמקום מתן התורה. מטרתנו בחיים היא לראות את עצמנו כחלק מהנרטיב הקולקטיבי שלנו הקבוע בתורה, לחיות את חיינו ולהתנהג לפי המוסר, האתיקה והערכים הנמצאים בתורה. להיות יהודים על פי ברית היעוד זה לראות את עצמנו כצאצאיהם של אברהם ושרה, משה, מרים ואהרון, מדוד המלך , עזרא ונחמיה, הלל ושמאי, רבי עקיבא, ועוד רבים ורבות. לאורך הדורות האבולוציוניים של אלה שלא רק העבירו את התורה אלא הוסיפו חידושים ופניני חוכמה משלהם לארון הספרים היהודי הגדל והמתרחב שלנו. כל אחד תורם את תרומתו למה שכינה הרב מרדכי קפלן בסוף המאה ה-20 “הציוויליזציה הדתית המתפתחת של העם היהודי”.
סולובייצ’יק ייחס לברית זו גם פסוק אחד:
וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית, וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם; וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע.” (שמות כד:ז)
בניגוד לברית הגורל שלנו, ברית היעוד לא “קרתה לנו”, זו ברית שאנחנו בוחרים בה מדי יום. זוהי ברית שבה אנו מתחייבים גם לשמוע, ללמוד ולעשות. אנו מתחייבים למצוות בין אדם למקום ובין אדם לחברו. ברית יעוד, מאתגרת אותנו לחיות חיים ערכיים, ולמצוא את הערך בחיים יהודיים.
בהתבסס על הלכות תשובה של רמב”ם, סולובייצ’יק לימד:
שלהיות יהודי זה שאת את שתי הבריתות האלו יחדיו.
כן, עלינו לראות את עצמינו כאילו יצאנו ממצרים, וגם עלינו להיאבק עם עול המצוות ותורת האתיקה, המצפון, והערכים. זה להפנים את אמירתו המפורסמת של הלל הזקן:
אם אין אני לי מי לי. וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי.”
להיות יהודי פירושו שיש לנו אחריות כלפי כל יהודי אחר באשר הוא. להיות יהודי פירושו שעלינו להגן על עצמנו, להיות יהודי אומר להיות חזק ועם אומץ, להתקיים בעולם עם יד חזקה ובזרוע נטויה. זה אומר לזכור את ההיסטוריה שלנו ואת הפרשיות הרבות שלנו של חוסר הגנה וחוסר אונים ולנדור שלעולם לא נהיה שוב חסרי אונים.
יחד עם זה, להיות יהודי פירושו לדאוג לאנדרדוג. בכל מקום שאפשר לטפל בחלשים וחסרי אונים בקרב החברה הכללית. לדאוג לגר, לאלמנה, וליתום, כי גרים היינו בארץ מצרים. להיות יהודי פירושו לגמול חסד ולהביא חמלה, להיות אדיב ולהסביר פנים, אנחנו יודעים היטב מניסיונינו מה זה אומר להיות זרים, להיות לא רצויים ולהיות “אחרים”. אנחנו יודעים טוב מדי מה זה אומר להיות לא רצויים על ידי העולם,ושלא סופרים אותנו…
אנחנו יודעים מה זה אומר להיות מופלים לרעה. גם היום, כשאנחנו כיהודים מקבלים את האשמה בבעיות העולם. אנחנו כיהודים קומוניסטים בעיני בעלי ההון, וקפיטליסטים תופסי כסף בעיני הסוציאליסטים. כאן בארצות-הברית בעיני הפרוגרסיבים, יש לנו פריבילגיה של לבנים, בעוד בעיני הלאומנים הנוצרים של של העליונות הלבנה, אנחנו כל דבר מלבד לבנים.
זו בעיניי המהות של הרגע הזה. כמו שכולנו היינו עבדים במצרים, כולנו עמדנו בהר סיני וקיבלנו תורה, כולנו נספו בשואה, כולנו היינו חלק מהקמת מדינת היהודים, וכולנו הותקפנו בשמחת תורה לפני כשנה. להיות יהודי היום זה להרגיש את הכאב ואת הסבל של בני עמנו. לקום ולהושיט יד לתמוך במאמצים להציל ולרפא את האומה השבורה שלנו, לעמוד בפני האתגרים ולקרוא תיגר על כל מי שמאיים עלינו… אבל זה לא הכל.
כי, וכאן האתגר, גם לנו צריכה להיות מטרה, וגם לנו צריך להיות יעוד מעבר לבטחון ויותר משמירת הגוף שלנו.
אני לא יהודי בגלל השואה, וגם לא יהודי בגלל ה-7 באוקטובר. אני יהודי למרות הטרגדיות האיומות שפקדו את עמנו. המטרה שלי בחיים היא לא להילחם באלה שקמים עלינו לחלותינו. זה עשוי להיות נחוץ והכרחי, ולעתים קרובות מדי נאלצנו – ועדיין לצערנו נאלצים – לחיות על חרבותנו (או הטנקים, מטוסי הקרב שלנו, וכיפות הברזל שלנו ורובי התבור שלנו), אבל צריך גם שתהיה לנו מטרה.
אנחנו לא יהודים רק בגלל המורשת הטרגית. כן, למרבה הצער זה מרגיש לעתים קרובות כאילו אנחנו לא יכולים להשתחרר מגורלנו. אנו נזכרים בזוועותיהם של הנטבחים בבתיהם ובמסיבת הריקודים של נובה. אלה שנלקחו בשבי ואלו שמתו כגיבורים רק כדי שנוכל להיות עם חופשי בארצנו. מזכירים לנו מדי יום ברחובות ברוקלין, באולמות המקודשים של האוניברסיטאות במדינה הזו, ועוד, כמה מיקומנו בחברה ובעולם שנוי במחלוקת. אני מציע לסרב לקבל את נרטיב שחיים יהודיים צריכים להידבק לנרטיב של טרגדיה ודמעות. עלינו להתמקד בביטויים מאשרי חיים! היהדות חייבת להיות נטועה באהבה ובבחירה בחיים ולא בתעלומת גורלנו האפל. אנו יהודים מכיוון שאנו באים ממסורת עשירה ומתפתחת של חוכמה, אמונה, פולחן, חגים ומעגל החיים, מוסר ואתיקה. כל אלו מעצבות את התנהגותנו ואת אורח החיים היהודי הייחודי שלנו. את כל זה יש לאמץ, ללמוד, לנתח, לחדש, להמציא מחדש, וליישם בעולם של היום.
ולגבינו ספציפית? קהילה של יהודים שגדלנו רובנו בישראל ועכשיו – בין אם זמנית או לא – חיים כאן בניו יורק. מה נלמד את הילדים שלנו? רבים מאיתנו בחרו לחיות מחוץ למדינה יהודית, שבה ההחלטות שלנו ואורחות החיים היהודיים שלנו דורשים מאיתנו כוונה והשקעה גדולה יותר. זה מזכיר את סיפור המפורסם שסיפר הסופר David Foster Wallace, בנאום של טקס סיום Kenyon College ב-1995. הוא סיפר על שני דגים צעירים ששחו במים, ובא אליהם דג יותר מבוגר, אומר:”בוקר טוב חבר’ה, איך המים?” ושני הצעירים ממשיכים לשחות, עד שאחד פונה לשני ושואל במבט קצת מבולבל, “מה זה לעזאזל מים???”
חיים יהודיים הם לא מובנים מאליהם, ולפעמים ניתן להרגיש כמו דג מחוץ למים. אבל הבשורה הטובה היא, שאנחנו כאן, ביחד בונים קהילה יהודית/ישראלית ושנדאג להכניס את הדור הבא לקהילה יהודית ולעשות את זה בכוונה, כי אנו יודעים שזה לא יבוא טבעי. זה אומר שעלינו לעשות את הנדרש ללמוד מה זה אומר להיות יהודים, ללמד את ילדינו, להיות גאים במסורת שממנה באנו, ולהיאחז בחוזקה גם בבריתות הגורל וגם בבריתות היעוד. יותר מידי אני שומע שהיהדות נובעת מהורינו (“אני יהודי כי נולדתי כך”), אך בהגדרתו של הרב יץ בריינברג, יהודי מי שיש לו/ה נכדים יהודיים.
ביום קדוש ונורא זה, ביום שבו אנו מרכינים את ראשינו ומשתחווים בפני בוראנו, ביום זה בו אנו חופרים עמוק לתוך נפשנו, מודים בחטאינו ומבקשים סליחה מחברינו ויקירינו, הבה נתחייב להיות פשוט יהודים. לזכור שזכינו ּ מִכָּל הָעַמִּים וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ. זה לא אומר שאנחנו טובים יותר מכל אחד אחר, אלא שנבחרנו לחיים של שותפות, ולקבלת השראה מתמדת מחוכמתה ויופיה של המסורת העשירה שלנו, ושממנה אני מגלה כל יום משהו חדש.
הבה נתחייב למשימה המתמדת של ריפוי הפצועים שלנו, עמידה מול אנטישמיות וההשמצה, והעמקה במסורת שלנו לחיות חיים של מטרה ומשמעות עבור עצמנו ועבור הדור הבא.
אנא חכו לפרטים בהמשך על פרויקט מגניב על הזדמנויות נוספות ללמוד ולגלות את חוכמת הארון הספרים היהודי שלנו ואת המסורת שלנו לישראלים כאן בברוקלין. אומנם לפעמים קשה להיות יהודי, אבל פעם הבאה, שמישהו יעצור אתכם וישאל: “סליחה, האם את/ה יהודי/ה?” תוכלו להגיד, כן בוודאי, והנה מה זא אומר לי, מה איתך?”
כן יהי רצון, גמר חתימה טובה.
בנאומו של הנשיא הרצוג הוא אמר את הדברים הנ”ל:
“מי באש ומי בחניקה, מי בחרב ומי בחיה. מי בפתח ביתו, ומי בממ”ד, מי בחממה ומי ברחובה של עיר, מי במוצב ומי בשדה הקרב, מי בתחנת האוטובוס ומי בתחנת המשטרה. מי במכונית ומי במיגונית, מי בשבילי הקיבוץ ומי במסיבה, מי בטילים וברקטות, מי במנהרות, ומי במסתור. לנצח, לנצח נזכרם”.